<h1>חבור התשובה להמאירי — משיב נפש מאמר ב' פ"א</h1>
<h2>דף יח.</h2>
לבאר בו כונת התורה בהיותה מיחדת זמן לתשובה ובבחירת זה הזמן, ר"ל חדש תשרי. דרשו יי בהמצאו קראוהו בהיותו קרוב יעזוב רשע דרכו ואיש און מחשבותיו וישוב אל יי וירחמהו ואל אלינו כי ירבה לסלוח [ישעיה נ"ה], כונת הנביא בזה להורות ולהודיע רוב זריזותו בהעיר לב הנרדמים לשוב מדרכם הרעה, ושאין התשובה נעדרת מהם לסבת התרשלותו בהנהגתם ובתוכחתם, אבל לרוב קשי ערפם משמוע אל נביא וחוזה, כמו שאמר גם כן כקורא חמס עליהם על זה, [שם מ"ט] יי מבטן קראני וגו' וישם פי כחרב חדה ובצל ידו החביאני וגו' ואני אמרתי לריק יגעתי וגו', רוצה בזה שאני שלוח אליהם תמיד במצות השם להוכיחם ולהשיבם אליו כאמרו שם [שם], לשובב יעקב אליו וישראל לו יאסף, והנה יגעתי לריק והנה כליתי כחי אחר אשר המה פנו לדברי עורף ולא פנים ולא הקשיבו לקולי והוא אמרו [שם], שמעו אלי אבירי לב הרחוקים מצדקה, קראם אבירי לב לרוב קושי ערפם, והיה מתמיד בהערה אליהם לשוב אליו ית' והוא אמרו [שם נ"ה], הוי כל צמא לכו למים וגו', ובאה מלת הוי, לשון קריאה כמו, [זכריה ב'] הוי ציון המלטי, וכן [שם] הוי ונוסו מארץ צפון, והמים משל לתורה ולחכמה, ונקראת מים על צד דמיונות רבים כמו שיתבאר, ואמר [ישעיה נ"ה] למה תשקלו כסף בלא לחם, והוא דמיון על עבדם ע"ז והוציאם בעבודתה הוצאות מרובות, ואצל אבי העזרי הוא דמיון על היותם מיגעים עצמם בחכמות נכריות, והעיר אותם על למוד דרכי התורה והוא אמרו [שם], שמעו שמוע אלי ואכלו טוב וגו' הטו אזנכם ולכו אלי וגו', ועל זה הדמיון, ר"ל קראו חמס עליהם על היותם בלתי שומעים לקולו, אמר גם כן בדמיון מאמר השם ית', [שם ס"ה] נדרשתי ללא שאלו נמצאתי ללא בקשוני וגו', אמר שהוא ממציא את עצמו להוכיח מי שאין להם הערה לבקש ממנו הוראת הדרך המבקש, ואמרו [שם] אמרתי הנני הנני, הוא גם כן דמיון על היותו נמצא תמיד, וכן אמר [שם] פרשתי ידי כל היום אל עם סורר וג', רוצה בו פרשתי ידי לקבלם בתשובה, כי הושטת היד הוא סימן היות המושיט המקבל הבא אצלו באהבה ובחבה ומטוב רצון, ועל זה המשל אמרו בנסח התפלה אתה נותן יד לפושעים וימינך פשוטה לקבל שבים, ואחר כן ספר ברוב גנות מעשיהם והוא אמרו [שם], העם המכעיסים אותי וגו', האומרים קרב אליך אל תגש בי וגו', רצה בזה שהם טמאים ואוכלים כל טמא כמו שאמר [שם], היושבים בקברים ובנצורים ילינו וגו', ועם כל זה הם אומרים למי שהוא טהור מהם יותר קרב אליך, ר"ל עמוד בעצמך ואל תגש בי כי קדשתיך, כלומר שאני קדוש ממך, הכונה בכל זה שהם בתכלית רוע המעשים ולא הכירו דרכיהם כדי לשוב מהם, אבל שהם מחזיקים עצמם בחסידים ובאנשי מעשה ועל זה אמר [שם], (עלה) [אלה] עשן באפי אש יוקדת כל היום, והוא אמרו [שם] הנה כתובה לפני לא אחשה כי אם שלמתי וגו', וענין כתובה לפני רוצה בו, על הידיעה בו, כענין אמרם [אבות פ"ב מ"א], וכל מעשיך בספר נכתבין, כמו שיתבאר בזה, כלומר שלא ימחה מספרו עד אשר ישלם להם כפעלם, על דרך [ירמיה י"ז] חטאת יהודה כתובה בעט ברזל בצפורן שמיר, ועם כל זה הבטיחם שלא יתייאשו מן התשובה כלומר, אעפ"י שיעדתי להם גלות על רוב עונותם לא אמאסם לכלותם והוא אמרו [ישעיה ס"ה], כאשר ימצא התירוש באשכול ואמר אל תשחיתהו כי ברכה בו וגו', רוצה שיפקד עונם בענש אבל שיצליחו בתשובתם לבלתי השחיתם, והוא אצלי אמרו הנה, ר"ל בפרשת דרשו, [שם נ"ו] ואל יאמר בן הנכר הנלוה אל יי לאמר הבדל יבדילני יי מעל עמו ואל יאמר הסריס הן אני עץ יבש, באורו אצלי שבן נכר אמנם נאמר על בן שנתנכרו מעשיו בהשתקעו בעברות, והסריס בדמיון מי שהוא רק מן התורה והמצות, ואמר שלא יתיאשו בכל זה מן התשובה, ואע"פ שבאו שם מלות לא יורו על זה, אבל יורו על היות בן נכר והסריס מובנים כפשוטם, כאמרו בבן הנכר, מעל עמו, ואמרו בסריס, [שם] טוב מבנים ומבנות, אפשר היות הכל בא להמשיך המשל ואמר, שלא יתייאשו מבוא בסתרו ומחסות בצל כנפיו כי לו החסד והרחמים, והוא אמרו אחר שאמר דרשו יי בהמצאו וגו' אמר אחר זה, [שם נ"ה] כי לא מחשבותי מחשבותיכם, רוצה בו שאם חטא אדם לחברו לא ימחול לעולם, ומדת הקב"ה אינה כן, אלא ומודה ועוזב ירוחם והוא אמרו [שם], וישוב אל יי וירחמהו ואל אלינו כי ירבה לסלוח, רוצה בו שאע"פ שהם הרבו לפשוע הוא מרבה גם כן לסלוח, ואמנם אמרו דרשו יי בהמצאו, באורו אצל יונתן בן עוזיאל, שידרשו בעוד בחיים חיתם אמר, תבעו דחלתא דיי עד דאתון חיין, ר"ל שישובו קודם מיתתן, כי אז הוא נמצא וקרוב לא אחר מיתה, וכבר קדם לנו שאין תשובה לנפש אחר מיתה כאמרו [קהלת ט'], כי אין מעשה וחשבון ודעת וחכמה בשאול אשר אתה הולך שמה, ואפשר לבאר בו שהוא נמשך אל מה שאמר [ישעיה נ"ה], הן עד לאמים נתתיו וגו', שרוצה בו מתרה ומעיד בהם מלשון, [דברים ל'] העידותי בכם היום, [בראשית מ"ג] העד העיד בנו האיש כלומר, שהוא מתרה בהם ומודיעם הענש אם לא ישובו, ועל זה אמרו דרשו יי בהמצאו, כלומר דרשוהו לשוב לפניו כי בא העת שהוא ימצא לפקוד לאיש כדרכיו, ועל דרך אמרו [ירמיה י"ג] תנו ליי אליכם כבוד בטרם יחשיך ובטרם יתנגפו רגליכם וג', וכן בהיותו קרוב, על דרך [יואל ב'] כי קרוב יום יי ונורא מאד ומי יכילנו, ורבותינו [במד"ר י"א ז'] פרשו בהמצאו, קודם גזר דין, ועוד הקשו על התנגדות זה המאמר על אדון הנביאים, אמרו ז"ל [ר"ה י"ח ע"א] כתוב אחד אומר [דברים ד'] כיי אלינו בכל קראנו אליו, וכתוב אחד אומר [ישעיה נ"ה] דרשו יי בהמצאו, כלומר בעת שהוא נמצא, ופרשוהו כאן ביחיד כאן בצבור ויחיד אימת בעשרה ימים שבין ראש השנה ליום הכפורים, רצה בזה שעם היות האדם צריך להשתדל תמיד בתשובה מבלי שייחד על זה זמן ידוע, אחר היות האדם נרדף ולהוט אחר עסקיו לא ימצא על הרוב מתמיד על זאת המחשבה, לסבת היותו נמשך אחר תאות עסקיו, וזה היה מזריזות דרכי הדת ומהפלגת עיונם בהשתדלות ליחד זמן בשנה יתעורר בו כלל העם לתשובה, ובזה יתעורר גם המתרשל בראותו הערה כללית לכל, ויתגלגל זכות על ידי זכאים, ונבחר לזה חדש תשרי מיום הראשון, שבו נקבע יום טוב של ראש השנה, עד יום עשירי, שבו נקבע יום הכפורים.
ואמנם סבת בחירת זה הזמן, על צד מה שנודע מדרך הקבלה שבו קדמה התשובה לאדם הראשון [עי' ויק"ר כ"ט א'], ושאברהם אבינו מל ביום הכפורים [בפרקי דר"א פכ"ט], ושבאותו היום נתכפר מעשה העגל, ונתנו לוחות שניות [בתענית ל' ע"ב], אחר שנתחייבו כליה לרוב רשעם ונצלו עם התשובה והתפלה כאמרו [במדבר י"ד], סלחתי כדבריך, שבהבטחת השם במחילה אנו מתחזקים לסמוך על תשובתנו, מצורף אל זה היות זה הזמן זמן הבעיטה, מצד שכבר עבר קציר כלה קיץ ומלאו פני תבל תנובה והשיקו היקבים תירוש ויצהר, וכבר קדם לנו אמרו [דברים ח'] פן תאכל ושבעת וגו' ובקרך וצאנך ירביון וגו', ואמר [שם ל"ב] וישמן ישורון ויבעט וגו' ספר שהוא ית' השגיח עליו עד שלא חסר דבר כאמרו [שם], ירכיבהו על במתי ארץ ויאכל תנובות שדי וגו', ואמר שלזאת הסבה בעט ומרד בו, כמאמר הנביא גם כן, [הושע י"ג] שבעו וירם לבם על כן שכחוני, וכן אמר הנה [דברים ל"ב], ויטוש אלוה עשהו וינבל צור ישועתו, ומזה הצד היה מהשתדלות דרכי הדת ליחד זמן התשובה להלחם עם הגאוה והנמשך ממנה, להורות שאין הכונה באסיפת טוב הגרנות והיקבים להתגדל ולהתענג, אבל הכל לכונת עבודת השם כמו שבארנו, ומזה יעד בצדה זמן תשובה והכנעת לב לשוב לשם בכל לב ובכל נפש.
ואצל אבי העזרי סבה מפוארה בבחירת זה הזמן, והוא נמשך על משל אמרו [משלי ט"ז], פלס ומאזני משפט ליי, והוא דמיון מאמר רבותינו [ר"ה י"ז ע"א] בענין שקול עונות וזכיות, והוא שידוע שבזה החדש, ר"ל תשרי, תכנס חמה במבט מזל מאזנים, והמזל הוא קבוץ כוכבים על צורת מאזנים ותוך הצורה צורת אדם כעסן וספר פתוח בידו, ועל זה הדמיון נבחר זה הזמן להיות האדם מתבונן כי שקול ישקל כעסו והנה צדקו ורשעו במאזנים ישאו יחד לתת לאיש כדרכיו אם טוב אם רע, והוא אמרם בסתרי דבריהם, [שם ט"ז ע"ב] שלשה ספרים נפתחים בראש השנה אחד של צדיקים גמורים ואחד של רשעים ואחד של בינונים, צדיקים גמורים נכתבים ונחתמין לאלתר לחיים, רשעים גמורים נכתבין ונחתמין לאלתר למיתה, של בינונים תלויין ועומדין מראש השנה ועד יום הכפורים, זכו נכתבין לחיים, לא זכו נכתבין למיתה, נשא משלו תחלה על דרך שלשה ספרים נפתחין, נמשך אל הצורה הנזכרת, עם היות הלשון מפורסם גם כן האמרו על היות המעשים ידועים אצלו כאמרו [שמות ל"ב], מספרך אשר כתבת, והוא אמרם במשנת חסידים [אבות פ"ב מ"א] וכל מעשיך בספר נכתבין, ואמר שהם נפתחין בראש השנה על צד מה שבארנו, וזה מהשתדלות דרכי הדת להיות להם בזה הערה מחודשת בזמן ידוע ובא כלל ענינו למצרף, והגבלת הזמן אמנם יהיה מצד עצמו, לא ליחד ולהגביל הזמן במשפטי ישרו, כי הוא ית' לא נסגרו ספריו לעולם עד שיפתחו בראש השנה, והוא אצלי אמרם, [ר"ה ח' ע"ב] אין ב"ד של מעלה נכנסין לדין אלא אם כן קדשו ב"ד של מטה את החדש, כבר התבאר זה על פי קצת מפרשים, ואצלי לפרש על זה הצד אמרם ע"ה [שם ט"ז ע"א] בארבעה פרקים העולם נדון, והוא באור נכון, וכבר העיד וגלה האמת ר' יוסי ע"ה באמרו [שם], אדם נדון בכל יום, ועל צד משל להיות המעשים ידועים, ומשל הספר בא מזה מאמר נכבד לר' עקיבא השלם במשנת חסידים, האריך בו על אפני התשובה והיות ידיעתו ית' סובבת ומקפת מאין זמן מוגבל והוא אמרו [אבות פ"ג מט"ז], הכל נתון בערבון וגו', הפנקס פתוחה והיד כותבת וכו', והחכם השלם כיון בזה המאמר להעיר האדם על עניני עצמו והשתדלו בסבב לעצמו אפני שלמות.
וכבר נודע משל הקדמוני לרבינו סעדיה ע"ה, שכל עצה והנהגה טובה אמנם תמשך על אחד מארבעה ענינים והם, ההשמר מהצטרך לעצה, השניה העצה טרם הדבר, השלישית עצה עם הדבר, הרביעי עצה אחר הדבר, וזאת ההנהגה אמנם תאות בכל עניני האדם, כמו שתאמר על דרך משל בדרכי הרפואה, שראוי לאדם להשתדל בשמירת בריאותו והוא, להזהר מהזק המאכלים באיכותם ובכמותם ובעת הלקחם, והשמרו מן החום ומן הקור ומשאר ענינים שיתנהג בכל על דרך הנהגת הבריאות ובזה לא יצטרך לרופא, ואם לא השתדל בזה אבל יפשע בנפשו ויתן לתאותו חקה למלא בטנו כי רעב אף כי כל אוכל לא תתעב נפשו אם טוב ואם רע, ראוי לו להשתדל בענינים רפואיים בזמנים ידועים כדי שלא יביאוהו הנהגותיו הקדומות אל מיני החליים, והיא אצלי העצה טרם הדבר, ואם לא נזהר על נפשו בכל זה, ר"ל שלא נשמר מחרב המאכלים הקשים ולא שת לבו אל הדברים הרפואיים, עד שהביאוהו הנהגותיו אל מיני החליים, ראוי אז למסור עצמו ביד רופא בתחלת החולי קודם שישתקע החולי בגופו, אולי אם ישתקע בגופו ילאה רופא לרפאותו, והיא עצה עם הדבר, ואם בכל זאת לא שב אפו ממנו ולא חשש על עצמו לשוב מדרכו הקדומה עד שהשתקעו מיני החליים בגופו, ראוי לו, אע"פ שרפואתו רחוקה, שיפחד לביאת המות להשתדל בחק רפואת גופו ברפואות חזקות, אולי יחנן להקל חליו ולהאריך חייו, אף כי הוא באפשרות שובו לבריאות כבתחלה אעפ"י שהוא רחוק, והיא הנקראת עצה אחר הדבר, וכן בכל עניני האדם והנהגותיו, ויאות ענין הנהגתו גם כן על עונות האדם ותשובתו בהם, העצה הראשונה להרחיק מעצמו כל מדה מגנה ולגעור בטבעו כל עת המשכו אחר איזו מדה רעה ופחותה וכבר בארנו ענין קצת רוע המדות הממשיכות החטאים והמעכבות התשובה, ובארנו ענין אמרו [תהלים י"ז] לפעלות אדם בדבר שפתיך אני שמרתי ארחות פריץ, ומזה צריך להתבונן שלא יצא ידי חובתו בחק נפשו בהשמרו מגוף החטא לבד, כי המדות הרעות הן המביאות והממשיכות החטאים, וזה אצלי באור אמרו ע"ה [ישעיה ה'] הוי מושכי העון בחבלי השוא, רוצה בו שהם מתנהגים במדות רעות מושכות העון וגוררות אותו, ודמה המדות ההן לחבלי השוא, על צד דמיון ההמשך מה שימשך מהם למי שלא ישמר מהם, ואם יזהר בזה בתחלת הצרך לא יצטרך לעצה, והיא הראשונה שבארבעת העצות, ואם לא נזהר בזה אבל שנמשך אחר תאותיו, ראוי לו להשתדל בהכנעת יצרו לצום ולהתפלל הפצר תפלות בעתות התשובה, שזה אמנם ישמרהו מן החטאים הנמשכים לרגל המדות אשר הורגל בהם כל השנה, אף כי יסיר ממנו רוע הנהגתו במדותיו ולא ישתקע בהם ובזה ישמר שלא יביאוהו מדותיו לידי גוף העונות, והוא העצה טרם הדבר, ואם בכל זאת לבבו פונה ולא השתדל בכל זה עד הביאתהו הנהגתו אל גוף העברות יצא הקצף ממדותיו החל הנגף, ראוי לו להשתדל בחק רפואתו בטרם ישתקע במעשיו הרעים כי אם ישתקע בהם תהיה רפואתו רחוקה כמעט שהיא נמנעת בחקו, וכבר קדם לנו מאמר ר' פנחס בן יאיר שאמר, כל מי שהוא מוחלט בעברות אינו יכול לחזור בו ואין לו מחילה עולמית שנאמר [ירמיה י"ג] היהפך כושי עורו וגו', ואמרו ז"ל [יומא פ"ו ע"ב] כיון שעבר אדם עברה ושנה בה נעשית לו כהתר, וכן קדם לנו אמרם בדרש [קה"ר י"א ט'] לאדם שהיה שט על פני המים ואומרין לו מעט בהליכה שלא תיגע בחזרה, והיא גם כן במדות המגונות שישמר שלא ישתקע בהן, וכבר אמר [משלי כ"ב], חנוך לנער על פי דרכו גם כי יזקין לא יסור ממנה, והוא אצלי מאמר הנביא [ישעיה ה'] הוי משכימי בבוקר שכר ירדופו מאחרי בנשף וגו', אע"פ ששאר המפרשים פרשו בו שהיין יבעירם ויגדיל תאותם להמשך אחר התענוגים, ויש שפרשו שבא כן להורות חזק המשכם, אבל אצלי לפרש מלת ידליקם, מענין רדיפה, נגזר מלשון [בראשית ל"א] כי דלקת אחרי, ואצלי בענין בקר, התחלת הנהגתם בזה, ובענין נשף, רוצה בו אחר השתקעם במעשיהם, ואמר שהם בתחלת רוע הנהגתם ירדפו התאוות והוא אמרו, שכר ירדופו, כלומר שיחפשו ויחזרו אחר תאוותיהם, אבל כשישתקעו במעשיהם, ויחשבו לסור מהם, התאוות ירדפו אותם ולא יניחום עד אשר יביאום אל בית אמם ואל חדר הורתם, רוצה בו שרחוק לצאת מזה אחר השתקעם, כל שכן במי שבא מזה לכלל החטאים שראוי לו להשמר שלא להשתקע בהם, וכן ביאר הר"ם ז"ל ענין אמרו [אבות פ"א מי"ד] אם לא עכשו אימתי, כמו שקדם לנו והיא השלישית שבארבעת העצות הנזכרות.
ואם אולי לא נשמר מכל זה ונשתקע במעשיו הרעים ראוי לו שיתבונן על תכלית הענש הנצחי וישתדל ברפואת נפשו ברפואות חזקות, ר"ל הפלגת התשובה, על הצדדים שבארנו ענינה, לא שיתיאש מזה לרוב התגבר החולי בנפשו, ואל זאת ההנהגה ובאור ענינה בא המאמר הנזכר לר' עקיבא השלם, והוא מאמר כולל ענינים רבים ונכבדים מדרכי הדת רבם מסכימים עם הדעות העיוניות, באמת ראוי היה המאמר לצאת ממקור אומרו, ר"ל ר' עקיבא, אמר תחלה [שם פ"ג מי"ג] ר' עקיבא אומר שחוק וקלות ראש מרגילין לדבר עברה מסורות סייג לתורה מעשרות סייג לעשר נדרים סייג לפרישות, אמר שהשחוק וקלות ראש, ר"ל היות האדם יושב קרנות ומרבה שיחה עם הנשים הנה והנה משתעשע ומתגעגע, הם מדות יביאוהו לגוף העברה, רוצה בו דרך כלל שרדיפת התאות וההמשך אחר המדות המגונות הוא הסבה בחטאים ובעברות, על דרך מאמר בן הורקנוס שאמר [שם מ"י], שינה של שחרית ויין של צהרים ושיחת ילדים וישיבת בתי כנסיות של עמי הארץ מוציאין את האדם מן העולם, והיא הכונה בשחוק וקלות ראש, אבל אמרו [שם מי"ב] הוי קל לראש ונוח לתשחורת היא כונה אחרת והוא, שהזהירו כשיעמוד לפני גדול המעלה שישים עצמו לנגדו קל והדיוט, ר"ל שירבה בשמושו ואל יתנהג לפניו ביקרת רוח וגבה לב, ואמר נוח לתשחורת, רוצה בו על דעת הר"ם ז"ל, שחור השער, ר"ל צעיר השנים, ואמר שבעמדו לפני צעיר השנים יעמוד נוח ומתישב ומתיקר לנגדו ולא שיתגעגע ויצחק, כמו שהזהיר בן הורקנוס בשיחת הילדים, ויש שפרש תשחורת מלשון שחוור, רוצה בו שיתנהל לאט עם השרים והמושלים וינהלם על פי דרכם.
ונשוב לדברינו והוא, שהזהיר באמרו שחוק וקלות ראש מרגילין לערוה, שראוי לאדם להזהר מן המדות המגנות, ואמר אחר זה מעשרות סייג לעשר נדרים סייג לפרישות, רצה שאם נמשך במדות המגנות, כענין המייה על רוב הממון ורדיפת התאוה, שישתדל להרגיל עצמו בענינים רפואיים והזהירו על הצדקות והמתנות, וכן ברדיפת התאוה הזהירו להכניע יצרו לנדור נדר להזיר ליי, כי בזה יעלה בידו המנע ממה שנמשך בו טבעו לרע, ובזה הצד היו הנדרים והנזריות טובים, אע"פ שהם נטיה אל הקצה, מצד היותם על צד רפואת הנפש, והוא על דעת אבי העזרי אמרו בנזיר, [במדבר ו'] וכפר עליו מאשר חטא על הנפש, רוצה שזה הנזירות בהיותו על זאת הכונה, ר"ל הכנעת יצרו, מפני שהוא רואה עצמו נמשך ומשוקע במדות המגנות הוא יכפר ממה שחטא כבר על נפשו, ואמנם על דעת ז"ל [תענית י"א ע"א] שקראו חוטא על עת נזירתו, רוצים בו, שיכפר על מה שנשקע כל כך בתאות עד שהוצרך לחטוא בסגוף נפשו, כמו שנודע שאין הכונה רק במצוע הדרכים, זולתי למי שנטה אל הקצה הראשון שהוא צריך לנטות אחר הקצה האחרון כדי שיתחזק בו שובו אל הנקודה האמצעית, וגדול שערו והעברתו ישכיל דבר, ואין זה מקום ביאורו, ואל זאת הכונה רמזו באמרם [במד"ר י"א א'], ולענוים יתן חן [משלי ג'], אלו נזירים שמכניעין יצרם ומזירים עצמם כדי להשמר מן העברה, באה אצלם מלת ענוים, מלשון [שמות י'] מאנת לענות, ר"ל ענין הכנעה, וכבר בא מזה מאמר נכבד לשמעון הצדיק בתלמוד נדרים [ט' ע"ב] שם יתנו, אמר ר' שמעון הצדיק מימי לא אכלתי אשם נזיר טמא אלא אחד, פעם אחת בא אלי נזיר מן הדרום יפה עינים וטוב רואי וקווצותיו סדורות לו תלתלים, אמרתי לו בני מה ראית להשחית שער נאה כזה, אמר לי רועה הייתי לאבא בעירי והלכתי לשאוב מים מן המעיין נסתכלתי בבבואה שלי ופחז עלי יצרי ובקש לטרדני מן העולם, אמרתי ריקה מפני מה אתה מתגאה בעולם שאינו שלך שסופך להיות רמה ותולעה העבודה הריני מגלחך לשם שמים, אמרתי לו בני כמותך ירבו נודרי נזירות בישראל עליך הכתוב אומר [במדבר ו'] נדר נזיר להזיר ליי, ובתלמוד הירושלמי [נדרים פ"א ה"א] בא המחקר על שמעון הצדיק שם בזאת הכונה, וכי לא אכל שמעון הצדיק חטאת חלב ודם כל ימיו, רצה בזאת השאלה שהיה המקשה חושב על שמעון הצדיק שיהא מושך ידו מאכילת אשם נזיר מפני שהוא בא על חטא, ומפני זה שאל והלא הרבה קרבנות באים על חטא, ובא המענה שם על זה סבר ר' שמעון הצדיק שרוב בני אדם מתוך הקפדה הם נודרים, ומכיון שנודרים מתוך הקפדה, כשהן טמאין ורבים ימי נזירות מתחרטין, ומכיון שתוהין קרבנותיהן חלין בעזרה, אבל זה מתוך ישוב נדר ופיו ולבו שוין, הורה בזה שהנודרין מתוך כעס ומתוך תגר, כרוב הנודרים אשר הם בזמננו זה, היא כונה בלתי רצויה ונדר בלתי נאות, אבל הנודרים על צד כונה מעולה והוא בראותם עצמם נמשכים אחר התאות ומתכונים להכניע יצרם לבל ישתקעו ברוע מעשיהם, הוא נדר נאות ומפליג הכונה, והוא אמרם [אבות פ"ג מי"ג] נדרים סייג לפרישות, כדי שלא יביאוהו המדות המגנות ההם לגוף העברות, כמו שאמר נזיר הדרום אשר זכרנו, ובקש לטרדני מן העולם, כלומר שבראותי עצמי מסולסל ונאה פחז עלי יצרי ובקש להחטיאני ומפני זה הכנעתיו הכנעה יתרה ומנעתי חרבו מדם, וכבר בארנו דמיון זאת הכונה ביעוד זמן ראש השנה, שבעת היות האדם שמח ומסתעף בסעיפי הגאוה, בראותו אוצרו בר ולחם ומזון בהשיג דיש את בציר, שצוהו אז להכניע לבבו הערל ולהחרידו בקול שופר הולך וחזק עד ישוב יחיש מפלט לו אל אלים ידבר והאלים יעננו בקול, הכל להעיר לבבו בהכנעת יצרו כמו שיתבאר, והעצל הבלתי מתבונן להפלגת הזמן ובחירת ענינו את קול השופר שמע ולא נזהר, הוא בדמיון הנודר נדר נזיר בבלי דעת ובלא שום צד כונה מעולה, ועליהם אמר נעים זמירות על דעת קצת מפרשים, [תהלים קי"ט] עבדך אני הבינני ואדעה עדותיך, עת לעשות ליי הפרו תורתך, כלומר הבינני שאתבונן בעדותיך ובכונת מה שיעדת עת וזמן מאשר הפרו תורתך לעשות ליי, או אפשר שבא כקורא חמס על הבלתי מרגישים בזה ואמר, שגם בעת שהוא כלו ליי ושראוי לכל אדם להשתדל בו בחק רפואת נפשו, הפרו הכונה ולא התבוננו במעלת הזמן, אבל שלקחו הענין דרך מצוה מלומדה, והוא אמרו גם על עניני הזמן הנאות, [שם פ"ט] אשרי העם יודעי תרועה כמו שנבאר, והכונה בכל, שצריך למי שהתנהג במדות מגונות להשתדל בחק רפואתו בהתעוררות פעלות נכבדות והכנעת יצר ושבר גאון, כל שכן בזמן המיוחד אל זאת הכונה כמו שבארנו, והיא הכונה באמרו נדרים סייג לפרישות, והיא העצה השניה.
ואחר כן כיון להורות שאם נכשל במדות והשתקע בהן עד שהביאוהו לחטוא, יזהר שלא ישתקע בחלי חטאיו עד אשר לא יוכל להרפא, והודיעו שבידו להשמר מזה כל זמן שישתדל בכך, אמר [אבות פ"ג מט"ו] הכל צפוי והרשות נתונה ובטוב העולם נדון והכל לפי רוב המעשה, רצה בזה היות כל מעשיו ידועים אצלו, כמו שבא הדמיון בהיותם כתובים על ספר באמרו [שם פ"ב מ"א], וכל מעשיך בספר נכתבין, ואמר אחר זה הרשות נתונה, כלומר שלא תחשוב עם זה שמצד היותו יודע המעשים יהיה המעשה מוכרח ושידיעתו תבטל האפשר, שזה יביאך אם לדבר סרה על ידיעתו להרוס חומות גדולות ובצורות מחומות התורה, כמו שנודע במקומות שנכשלו רבים מן המתנשאים באיזה משתי הדעות הרעות, ר"ל לדבר סרה בידיעתו ית', או להרוס חומות הדת, אלא שאין מדרך חבורי זה לכלול בו באור רחב על זה, ועל זה אמר והרשות נתונה, וכבר פרשנו ענין זה כלו, ואמר ובטוב העולם נדון והכל לפי רוב המעשה, רוצה בו שהעולם נדון במדת רחמים בהתקבל תפלת החוטא, ואמנם הכל לפי רוב המעשה, כלומר שאם ישתקע בחולי חטאיו וירבה ברוע המעשים לא ישוב לעולם, ימות ואבד שמו, ומפני זה צריך להזהר שלא להשתקע בדרכו הרעה, והוא הרמוז באמרו והכל לפי רוב המעשה, ואחר זה הורה על מי שהשתקע בחטאיו השתקעות רב, שיזהר לעונש הבא אחר המות ויתבונן בקצו, ויכוין מחשבותיו ויטהר לבבו, שאפשר שתעלה בידו תשובה אם יפליג בהטבת הנהגותיו והתחדשות תכונותיו, בהתיראו מיום המות ומתכלית הענש הגדול, ומפני זה החל החכם השלם אחר זה לספר הענש, אמר [שם פ"ג מט"ז] הכל נתון בערבון ומצודה פרושה על כל החיים החנות פתוחה והחנוני מקיף הפנקס פתוחה והיד כותבת והגבאין מחזרין תמיד בכל יום ונפרעין מן האדם בין מדעתו בין שלא מדעתו ויש להם על מי שיסמוכו והדין דין אמת והכל מתוקן לסעודה, המשל באמרו הכל נתון בערבון, דרך משל כאלו אמר שאין לחוש בהפסד חובו כי הכל נתון בערבון, ומצודה פרושה על כל החיים, אשר אין דרך לנטות ימין ושמאל, כמאמר החכם שאמר, זאת הדרך אין ממנה מברח וזה הכוס אין משתיתו מנוס.
ואחר כן אמר החנות פתוחה, ואצלי בבאורו שהוא דמה העולם הזה לחנות, כי שם ימצאו דברים רבים מרים ומתוקים חמים וקרים לחים ויבשים קשים ורכים, ובבחירת הקונה לקחת ממה שירצה אם מר ואם מתוק אם חזק ואם רפה, כן העולם הוא חנות, והאדם הוא הקונה, ובידו לעשות כרצונו אם טוב ואם רע אם עברה ואם מצוה אם מעט ואם הרבה, ואמר והחנוני מקיף, דמיון שאין השם נפרע מן החוטא מיד אבל הוא ארך אפים כאמרם [סנהדרין קי"א ע"א], ארך אפים אף לרשעים, ואמנם אמר הפנקס פתוחה והיד כותבת, רוצה בו שעם היותו מקיף ומאריך אפו לא ימחה החטא מספרו אבל יענש עליו אם לא ישוב כאמרם ז"ל, [ב"ק נ' ע"א] כל האומר הקב"ה ותרן הוא יתותרון מעוי אלא מאריך רוחיה וגביה דיליה, ואמר והגבאין מחזרין תמיד, רוצה על היסורין והצרות ושאר העונשין, ואמרו ונפרעין מן האדם בין מדעתו בין שלא מדעתו, רוצה בו על המות, ואמר ויש להם על מי שיסמוכו, רוצה בו שעם כל זה יש להם משען על זה והוא התשובה, הבטיחו על התשובה בכל עת ובכל זמן אע"פ שהשתקע זמן רב בדרכו הרעה, ואמר אחר זה והדין דין אמת, כלומר אחר שהבטיחו על התשובה ולא התבונן לשוב ראוי הוא שיבאהו הענש על זה ויהיה הדין דין אמת אחר שלא נועץ על ענינו, ואמר והכל מתקן לסעודה, כלומר כמו שהאדם על דרך משל ימצא סעודתו מוכנת ממה שטרח בו לקנותו ולהביאו אל ביתו, כן ימצאו הנפשות סעודה מוכנת לעולם הבא ממה שקנה בו בעולם הזה אם מר ואם מתוק, ועל זה הצד, ר"ל אמרו הנה הפנקס פתוחה, אמר הנה [ר"ה ט"ז ע"ב] שלשה ספרים נפתחין וכו', אמר רשעים גמורין נכתבין ונחתמין לאלתר למיתה, כי הרשע הגמור יאמר על מי שלא יתעורר למעלה מן המעלות כלל והוא שלם שבכל מיני הפחיתיות, ומצד היות נועד בחקו השתקעו במעשיו הרעים כל שכן בהיותו בלתי מתעורר כלל בעת המשפט, אין תוחלת בחקו, והוא הנמשל באמרו נכתב ונחתם לאלתר למיתה, ר"ל מיתת הנפש והכרתה, וצדיק גמור הוא בקצה ההפך אשר כל עתיו ורגעיו לעבודת השם כל שכן בזמן נועד, והוא נחתם לחיים לאלתר, אבל הבינוני והוא מי שהוא בכללו מתעורר למעלות אם מדות ואם שכליות אבל מאשר יגברו המים הזדונים עליו לרוב תגבורת יצרו לא השלים בחק נפשו מה שראוי, אולי כחד אמרי קדוש ונתן תפלה לאלים, הוא ינתן בכור המבחן בזה הזמן אשר יעדוהו הדרכים הדתיים להעיר בו כל ישן וכל נרדם, ואם בלבו להטיב לעצמו ולהשתדל בהשלמת חקו אם לא עכשו אימתי, ולכן אמר שאם זכו, ר"ל נעורו משנתם והשתדלו בהשלמת חקם בזמן הנועד, ר"ל עשרת ימי תשובה, נכתבים לחיים, ואם נשארו על עמדם לא ידעו ללכת אל עיר, הנם ככל המון עמים אשר תמו כשיהיה ענינם על צד הראשון בדברינו אלו, והיות המובן במלת חיים ומות, חיי הנפש ומיתתה, בא על דרך אמרו [יחזקאל י"ח] הוא את נפשו יחיה.
ועל דרך באור נגלה סובב על דרכי הפשט אפשר לפרש חיים ומות, על גמול וענש גופניים, ולחזק הענש או להפלגת ערבות הגמול כנה ענינם בחיים ובמות, וכבר הסכימו החכמים בני קמחי בסלת דבריהם לפרש כן בענין פרשת יחזקאל הנביא, ר"ל אמרו [שם] הנפש החוטאת היא תמות וכן הוא את נפשו יחיה וג', שמלת חיים ומות הם מלות מושאלות על דרך הקצור לפרטי ברכות וקללות ויעדים גופניים, ומזה אצלי לפרש הנה על צד באור נגלה, שהצדיק נחתם לאלתר לגמלו על הצד שראוי להיות הצדיק נגמל לטוב מעשיו, והרשע להיותו נענש כפי המדה הראויה לפי משפטי ישרו, אשר אפני דרכיהם נעלמים ממנו, ועל הבינוני היות חייו תלויים עד בא קצו בבחינת ענינו, ולא יצטרך בכל מה שפרשתי לשאול מה שכבר באה השאלה על זה על אמרו, לא זכו נכתבין למיתה, מפני מה נכתבין, אחר שהם נשארו בינונים כהויתן ובעמדם יעמודו, עד שהרב ר' אברהם ע"ה באר זה על נכון לפי שטת פירושו, וענין דבריו בזה שאי אפשר לבינוני מבלי שיזכה או שיחטא, שהרי בזמן תלייתו יבחן ביום הצום, שאם יזכה וישמרהו על צד שראוי להתעורר הרי הוסיף מעלה על מעלתו והוא בכלל יראי יי וחושבי שמו, ואם לא זכו ולא שמרו על הצד אשר רמזנו, אין לך עברה גדולה מזו, וכבר בטל מצות עשה עקרית ונכבדת תביאהו העדרה להתרשל בתשובת חטאו ולהיות את פושעים נמנה, זהו ענין דבריו, נמשך אל אמרם ז"ל על מי שרובו עונות שנקרא רשע ורבו זכיות נקרא צדיק מחצה על מחצה נקרא בינוני, וזה אמת, אלא שאין הרוב והמעוט לפי חשבון אלא לפי ענין העון וענין הזכות, הנה באחד הנבלים אמר [מ"א י"ד], יען אשר נמצא בו דבר טוב, ואמר [שם כ"א] הראית כי נכנע אחאב מפני, הכל לפי הענין דרך כלל ולפי ענין בעליו, וברוך בעל המאזנים, וזה גם כן כלו הערה תוריית מועילה ומתקנת דרכי האדם בהתמידו אותה בלבבו, והוא אמרם דרך הערה, [קידושין מ' ע"ב] לעולם יראה אדם את עצמו כאלו חציו זכאי וחציו חייב, עד שבזאת המחשבה ירחיק עצמו מן העברה ויתעורר בעשית המצוה, שיחשב בעצמו אלו יארע בידך חטא אחד הרי שתכריע עצמך לכף חובה וכן בדרכי המצוה, ולהעירו עוד בזה אמרו גם כן, [שם] מפני שהיחיד נדון אחר רובו והעולם כולו נדון אחר רובו, בכלל צריך אדם להראות עצמו כאלו העולם כלו תלוי עליו, עשה מצוה אחת אשריו שהכריע עצמו ואת כל העולם כלו לכף זכות, שאם היה הוא חציו זכאי וחציו חייב וכל העולם כלו חציים זכאים וחציים רשעים נמצא שבמצוה אחת שהוא עושה הוא מכריע עצמו וכל העולם כלו לכף זכות, וכן בעברה, וזה המאמר עם היותו נאמר להשתדלות הערה לבד, רמז בו על השגחה בפרט ובכלל, להגמל הצדיק בהשגחה פרטית, בהגמל המדינה או העולם בהיות רובם צדיקים בהשגחה כללית, והוא הכונה באמרו, מפני שהיחיד נדון אחר רובו והעולם כולו נדון אחר רובו, אבל כלל כונת בעל המאמר להעיר האדם לשוב מחטאיו ולירד לסוף כונת התורה ביעוד הזמן, והוא ענין אמרם שלשה ספרים נפתחים בראש השנה כמו שבארנו.
ואמרו גם כן [ר"ה ט"ז ע"א] בראש השנה כל באי עולם עוברין לפניו כבני מרון, ואמרו על זה [שם י"ח ע"א] אמר ר' יוחנן וכלן נסקרין בסקירה אחת, שנאמר [תהלים ל"ג] היוצר יחד לבם המבין אל כל מעשיהם, והוא מאמר אמתי ודעת עיוני, ובבראשית רבה [ט' ג'] אמרו ז"ל בדומה לזה, מדת הקב"ה אינה כמדת בשר ודם, מדת בשר ודם מביט בעליונים ואחר כך מביט בתחתונים, מדת הקב"ה אינה כן, מביט בתחתונים ובעליונים בהבטה אחת, והוא אמת, כי האדם אינו משיג ידיעת הכלל רק בידיעת הפרטים זה אחר זה, ולזה יקראו בספרי ההגיון האישים, עצמים ראשונים, והכללים, ר"ל המינים והסוגים, יקראו עצמים שניים, אע"פ שהוא בהפך, אלא שהם יקראו הפרטים ראשונים להיות ידיעתם כוללת אצל האדם ושמידיעתם יודעו הכללים, ומפני זה אמרו מדת הקב"ה אינה כן, שאין ידיעת העושה במה שעשה כידיעת המתבונן בעשוי ההוא עד שידעהו, שידיעת המתבונן אמנם תמשך אחר פרטי המעשה, וידיעת העושה בהפך שפרטי המעשה אמנם ימשכו אחר ידיעתו, וכבר הביא הר"ם ז"ל הדמיון באומן אשר יפעל הכלי אשר יתנועעו בו משקלים לנזילת המים להורות על שעות היום, שכל התנועות יושגו אצל העושה, ולא ידעם מצד התבוננו בתנועות המתחדשות, אבל הענין בהפך, ר"ל שהתנועות המתחדשות התחדשו מצד ידיעתו, אבל המתבונן שלא ידע ענין הכלי רק מצד התבוננו בו, כל אשר שיראה תנועה אחת תתחדש לו ידיעה, וכל אשר ירבה להתבונן יוסיף ידיעה על ידיעה עד שיודע כל הכלי, נמצא שאי אפשר לו לידע איזה דבר עד שיתחדש, אחר שאין ידיעתו אלא ממה שיתחדש, וכן בענין המציאות, שאנחנו נדע כל מה שנדע מצד התבוננות בנמצאות, ולא נוכל לדעת העתיד עד שיהיה, ולא תקיף ידיעה במה שאין לו תכלית, כאלו תציע בתנועות הכלי שהזכרנו היותם בלא תכלית שלא תשלם בהם ידיעה למתבונן, והוא ית' לא ידע הדברים מצד התחדשם אבל התחדשות הדברים נמשכת אחר ידיעתו הקודמת ומפני זה לא נפל בידיעתו רבוי ידיעות ולא התחדשות ולא שנוי ידיעה, שהוא ית' בדעתו אמתת עצמו, ידע כל המתחייב לידיעתו, כבר גלה כל זה הנותן לפתאים ערמה הר"ם ז"ל, ומפני זה גלו חכמי התלמוד שלא יטעו על אמרם, בראש השנה עוברין לפניו כבני מרון, שיבואו בדינו זה אחר זה, אבל שנדע שכלם נסקרים בסקירה אחת, וכן בשלשה ספרים הנפתחים, שאינו משליש את היום בקריאתם שליש בזה ושליש בזה אלא שהכל בסקירה אחת ובעיון שוה מתמיד כמו שבארנו, והוא שאמר נעים זמירות ע"ה, [תהלים קל"ט] נפלאים מעשיך ונפשי יודעת מאד, גלמי ראו עיניך ועל ספרך כלם יכתבו ימים יוצרו ולא אחד בהם, רוצה בזה שהם ידועים לפניך טרם ציורם, וזהו שיחס בזה לשון גולם באמרו גלמי ראו עיניך, כלומר שנודע לך טרם צורתו, ואמר ימים יוצרו, כלומר שבימים רבים תהיה יצירת האברים, ואמר ולו אחד בהם, כלומר שאצלו ית' הם אחד, כי הכל ידע ברגע אחד ובסקירה אחת ולא תתחדש לו ידיעה בהתחדש הנוצר, ועל כל זה אמרו [שם] ולי מה יקרו רעיך אל ומה עצמו ראשיהם אספרם מחול ירביון הקיצותי ועודי עמך, ורבותינו ז"ל פרשו המקראות דרך דרש על התשובה ועל הזמן המיועד לה, ר"ל עשרה ימים שבין ראש השנה ליום הכפורים, דרשו זה על דרך שלשת הספרים הנזכרים, אמרו ז"ל, לא נכחד עצמי ממך, אלו צדיקים גמורים, רקמתי בתחתיות ארץ, אלו רשעים גמורים שנדונין במדרגה התחתונה של גיהנם, גלמי ראו עיניך, אלו בינונים, רצו במלת עצמי ענין הצדיקים, מענין [שמות כ"ד] וכעצם השמים לטהר, על דרך [דניאל י"ב] יזהירו כזוהר הרקיע, ורצו במלת גלמי ענין הבינונים, שהרי לא נגמר ענין תכליתם, ועל ספרך כלם יכתבו, מלמד ששלשה ספרים נפתחין בראש השנה, ימים יוצרו, רפואה התקנת להם עשרה ימים שבין ראש השנה ליום הכפורים, ולו אחד בהם, זה יום הכפורים שכלו לשם, רוצה בו שאין בו לא אכילה ולא שתיה ולא התעסקות בדבר מן הדברים בלתי ליי לבדו, והיא כונתם על מאמר [ישעיה נ"ה] דרשו יי בהמצאו, ר"ל בעת שהוא מיוחד להיותו נמצא מצד התעוררותם כמו שבארנו, לא שיחד זמן למי שיבקש את יי, ובדרש [ויק"ר ל' ז'] אמרו ז"ל על ענין היותו קרוב, שראוי לכל להשתדל קודם ראש השנה בהפצר תפלות ובהערת תשובות כדי שיכנס בראש השנה בטהרת הלב, ומזה נהגו במקומות לקום בלילות ולקבוע תפלה בבית הכנסת בכל שני וחמשי של אלול כדרך שעושין הכל בעשרת ימי תשובה בתחנונין ובדברי כבושין.
ועל דרך צחות אמר בעל הדרש המעורר על התשובה והורותו היותה ראויה בזה הזמן בפרט, ושלא יהא ענין שובו מדרכו הרעה תשובה על מנת להחזיר אבל תשובה גמורה עם כל גדריה ותנאיה, אמר [ויק"ר ל' ז'], ולקחתם לכם ביום הראשון פרי עץ הדר [ויקרא כ"ג], וכי יום ראשון הוא והלא יום חמשה עשר הוא ר' מונא בשם ר' לוי למדינה שהיתה חייבת למלך והלך המלך לגבותה בתוך עשרה מילין יצאו גדולי המדינה לקראתו וקלסוהו והתיר להם שליש מדימוסיא שלהם, בתוך חמשה מילין יצאו פטרבולין שלהם וקלסוהו והתיר להם עוד שליש, כיון שבא ליכנס למדינה יצאו כל בני המדינה אנשים ונשים וטף אמר להם מאי דאזל אזל מכאן ואילך חושבנא, כך ערב ראש השנה גדולי הדור מתענין והקב"ה מתיר להם שליש מעונותיהם, מראש השנה ועד יום הכפורים יחידים מתענין והקב"ה מתיר להם עוד שליש מעונותיהם, ביום הכפורים הכל מתענין והקב"ה מתיר להם ואומר להם מאי דאזל אזל מכאן ואילך חושבנא, משם ועד החג זה עוסק בסוכתו וזה עוסק בלולבו ביום ראשון של חג זה יושב בסכתו וזה נוטל את לולבו ומקלסין להקב"ה, הוי ראשון הוא לישראל, הורה שראוי בזה הזמן להתעורר הערות פעם אחרי פעם, והוא אצל בעל הדרש אמרו ע"ה, [ישעיה נ"ה] קראוהו בהיותו קרוב, והחכם ר' יוסף קמחי פרש זה הפסוק [שם] דרשו יי בהמצאו כלומר, שתדרשוהו בתשובה מעולה ובענין שימצא לכם, וכן בהיותו קרוב, כלומר שתקראוהו קריאה בצד שיהיה קרוב לכם, והוא דרישה באמת ובכל לב, וכדומה לזה פרשוהו ז"ל כלומר, דרשוהו במקומות שהוא נמצא בו, והוא אמרם במסכת ברכות ירושלמי [פ"ה ה"א] דרשו יי בהמצאו, והיכן הוא נמצא בבתי כנסיות ובבתי מדרשות, כלומר שתחפשוהו במקומות שתמצאוהו בהם ולא במקומות ששכינתו נעדרת משם ועל איזה מאלו הדרכים אמר אחר זה, יעזוב רשע דרכו ואיש און מחשבותיו, ורומז במלת עזיבה, שיפליג בתשובתו שלא ישוב עוד לחטוא, והוא שהזהירו גם במחשבות להיותם שאור שבעיסה, וזהו קריאה באמת, והיא קריאה שהיא סבה להיותו קרוב כאמרו [תהלים קמ"ה], קרוב יי לכל קוראיו, כמו שבארנו, וכן אמר על שבירת הלב, להיותו החלק הנכבד שבכל חלקי התשובה, כמו שבארנו, אמר [שם ל"ד], קרוב יי לנשברי לב להיות זה הענין יסוד התשובה, והוא אמרם ז"ל במדרש שובה [פסיקתא דר"כ פסקא כ"ה], ההדיוט הזה אם משתמש בכלים שבורים גנאי הוא לו והב"ה כל תשמישו אינו אלא בכלים שבורים שנאמר קרוב יי לנשברי לב, ואומר [שם קמ"ז] הרופא לשבורי לב וגו', ואומר [שם נ"א] זבחי אלים רוח נשברה, ועל דרך הצחות אמר בעל הדרש [פסקתא דר"כ שם], אמר ר' יודן מה שפסל בבהמה הכשיר באדם, פסל בבהמה, [ויקרא כ"ב] או שבור, הכשיר באדם [תהלים נ"א] לב נשבר ונדכה אלים לא תבזה, ואפשר שבאמרו [שם קמ"ה] קרוב יי לכל קוראיו, רמז על גדר הוידוי, ואמר לכל אשר יקראוהו באמת, רוצה בו שיהיה נאמן רוח בודויו ובתפלתו פיו ולבו שוין בכונה המעולה, על דרך [שם פ"ד] לבי ובשרי ירננו אל אל חי, ואז הוא קרוב לא יתרחק ממנו לרוב חטאיו, ועל דרך צחות אמר בעל הדרש [עי' ירושלמי מכות פ"ב ה"ו], טוב וישר יי על כן יורה חטאים בדרך [תהלים כ"ה], שאלו לחכמה חוטא במה ענשו, והיא משיבה [משלי י"ג] חטאים תרדף רעה, שאלו לנבואה חוטא במה ענשו, והיא משיבה [יחזקאל י"ח] הנפש החוטאת היא תמות, שאלו לתורה, והיא מטלת פשרה יביא חטאת יביא אשם, שאלו להקב"ה, והוא משיב להם במדת רחמים [הושע י"ד] קחו עמכם דברים ושובו אל יי וגו', רוצה בו שעם היות עונם גדול מנשוא, הוא בעל החסדים למחול ולסלוח במדת רחמיו, והוא אמרו [ישעיה מ"ג] אנכי אנכי הוא מוחה פשעיך למעני וחטאתיך לא אזכור וגו', ואמר [שם מ"ד] מחיתי כעב פשעיך וגו'.
ואחר שבארנו היות זה הזמן נאות לתשובה ומיוחד לה, ראוי לבאר על פי הדרכים ההנהגה המחויבת להתנהג בה בימים ההם על פי מה שבארו ז"ל ועל פי מה שחדשו הגאונים על דבריהם, ומהנה נחל בבאור ענין הלכות ראש השנה ויום הכפורים בע"ה.
